אור החיים | לוי מגדיאל

• הדפסה
• דואל

השבוע חל ט"ו תמוז, הילולא קדישא של רבי חיים בן עטר – ה'אור-החיים' הקדוש, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

נביא בזאת מעט פרטים על קצה המזלג, ממש מעט מזעיר, מתולדות חייו, ספריו, והנהגותיו, בכדי לקבל שמץ של מושג מה בגדלותו העצומה, בתורה ובעבודת ה'.

רבי חיים זצ"ל, אשר כונה בפי הבעל שם טוב, 'הנר המערבי' כפי שנספר בהמשך, נולד בעיר סאלי בקצה מרוקו, ממש על שפת החוף המערבי של האוקיינוס בשנת תנ"ו .

משפחת 'בן עטר' מקורה בספרד המערבית, ופירוש שמה הוא: 'רוכל-הבשמים'.

רבי חיים זצ"ל קיבל תורה מזקנו שהיה שמו כשמו, ר' חיים בן עטר, כידוע שבקהילות ספרד הנכד נקרא בחיי זקנו כשמו, ושתה מבאר מעיינו וגודל על ברכיו. חסיד מופלא היה זקנו וכמעט לא עבר עליו חצי לילה בשינה, ואפילו בלילי תמוז בשיא הימים הקצרים [זה מזכיר לנו את התאריך ט"ו תמוז, הלא כן?!] היה קם כארי לקונן בבכי רב כאלמנה, על חורבן בית אלוקינו, וממשיך בעסק התורה בקדושה עד אור השחר.

בהיותו בסאלי התפרנס ממלאכת שזירת בגדים ועיטורם בכסף וזהב, כאשר דרש ממנו המושל לעשות את המלאכה בדחיפות רבה לצורך בתו הכלה, רבי חיים השיב פניו ריקם, מכיון שהיה זה על חשבון שעות לימודו, לאחר שהרויח את פת לחמו כדי חייו.

המושל ציוה להשליכו לגוב אריותיו המורעבים, והם לא נגעו בו לרעה מפאת קדושתו, וכמו שנאמר: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ'.

ברבות הימים הקים בביתו ישיבה שלא ע"מ לקבל ממנה פרס, אלא הוא תמך מכספו וכספי משפחתו בת"ח בעלי משנה ותלמוד, ופיזר לאביונים.

בשנת תצ"ב מפאת מסירות ועלילות נמלט לעיר מכנאס ומשם לעיר פאס, וישב שם מספר שנים על התורה והעבודה. שם הופיע אורו הגדול באוסרו לאכול סוג מסויים של ארבה, שאחרים התירו מפאת הדחק, והוא אסרו, ומן השמים הוכיחו שהצדק עמו, ואכן התקבלה הוראתו, ובזכות זאת, שנים רבות אחר כך לא היתה מגפת ארבה במקום.

עניו מופלג היה, מעביר על מידותיו וסלחן גדול. לא חשש לכבודו עצמו כלל.

מעשה שכל הבהמות הנשחטות באותו שבוע בעיר, היו טרפות. רק העגל של רבי חיים זצ"ל נמצא כשר. רבי חיים שהיה מהדר בכבודם של לומדי תורה ועמליה, הקצה מנה מן העגל לאביון בן-תורה. אחד העשירים ביקש ממנו חלק מן העגל שלו, לפליאתו הרב סרב למרות המחיר הרב, מפני שהיה צריך לסעודות השבת, בעוד שלאותו עני הוא העניק מנה יפה אין כסף, קצף העשיר וביזה את האביון. רבי חיים לא הגיב.

באותה לילה חלם שנגזרה עליו גזירת גלות למשך שנה, מפני ששתק ולא מיחה על בזיון כבוד התורה. ומאז גלה ממקום למקום ולא ישן באותו מקום יותר מלילה אחד. שם התרחש הסיפור הידוע עם ארבעים ושתים הפירושים על הפסוק 'אם בחוקתי תלכו', שבענוותו הסתיר את גדלותו, ואף נתבזה על כך, ונמסר לו מן השמים שעלבונו התיר לו את גזירת הגלות.

בשנת תצ"ח גלה לעיר טיטואן מפני הרעב הכבד שהיה בעירו. ואז הרגיש כי הגיעה השעה לעלותו לא"י. וכלשונו: 'האיר ה' את עיני שכלי, לקם ולעלות את המקום שחשקתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה [הנעלה], עיר החביבה על אלוקי העולם, ואזרתי חלציי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור – היא ארץ ישראל, כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפילו אוירה.

רבי חיים רצה להקים ישיבה בעיה"ק וסבב באיטליה על פתחי נדיבים לתמוך ברעיון קדוש זה לכלכל את הישיבה, בה ילמדו למעלה מעשרה תלמידי חכמים בדבקות ובקדושה מן הבוקר עד הערב ולשים לילות כימים, בתורה ובתחנונים. שם ישב עד ר"ח אב תק"א והדפיס את ספרו הקדוש והנשגב 'אור החיים' על התורה וספר 'פרי תואר' על שו"ע יו"ד.

משם הפליג באניה לאלכסנדריא עם חבורת שלשים מתלמידיו ע"מ להמשיך לארץ ישראל. הם הגיעו לעכו, ומפאת מגיפה שהיתה בירושלים הם ישבו בעכו כשנה.

רבי חיים היה נוהג להשתטח על קברות צדיקים, ואת תפילת יוכ"פ ערכו במערת אליהו בהר הכרמל. רבי חיים ביקר גם בצפת, ובהגיעו למירון בראותם מרחוק את הציון ירד מן החמור, והחל לטפס למעלה על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר: 'איכה אני השפל נכנס למקום שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה כאן, וכל נשמות הצדיקים פה!'

לאחר שנפטרו שנים מבני החבורה עקר לפקיעין – הכפר בו המערה בה נטמן רשב"י עליו השלום, והחרוב שממנו ניזון, וקדשו עצמם שם בלימוד תורה במשך חודשיים סיון ותמוז.

רבי חיים אבולעפיה מגדולי הצדיקים והקדושים כמלאך ה' צב'קות, התחנן אליו שיקבע ישיבתו בטבריה שממנה עתידים ישראל להגאל, אך בסופו של דבר החליט להעביר את ישיבתו לירושלים בסוף שנת תק"ב.

רבינו מספר על יום הכיפורים שלו הראשון בירושלים:

'וראיתי הארה גדולה בשעת 'כל נדרי', ובשעה שפתחתי ההיכל [=ארון הקודש], ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, מחמת ההארה שהיה בבית הכנסת'. וכל העם היו מתחננים, וכל אחד היה בוכה בכיה גדולה לפני השם לבנות בית המקדש, ואפילו האנשים הפשוטים ביותר... יאמנו דבריי שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה !

רבי חיים קבע ישיבה בעיר הקודש בחצר הגאון רבי עמנואל חי-ריקי זצ"ל בעל 'משנת חכמים' הגם שהיתה קטנה ומצומצמת.

החיד"א נמנה בין תלמידיו הרבים, בהיותו בן י"ח שנים. והוא מספר בכתביו על גדלותו המבעיתה של רבי חיים בפלפוליו כמעין המתגבר, וקדושתו הזכה ופרישותו.

בית מדרשו שליד הכותל המערבי שימש לאחר מכן כמקום ישיבתם של תלמידי הגר"א הפרושים שעלו לירושלים ובראשם הגאון הקדוש רבי מנחם מנדל משקלוב זצ"ל.

רבי חיים נפטר במוצאי שבת קדש ט"ו תמוז בתחילת הלילה ואז במעז'בוז' כשנטל ידיו הבעל שם טוב לסעודה שלישית נענה ואמר: 'כבה נר המערבי', כשהבין שרבינו האור החיים הק' הסתלק מן העולם.

על מצבתו נחרתו המילים:

'ציון נברשת דדהבא [=הזהב], ההר חמד א'לקים, אבן יקרה, ושיחה קלה שלו א'לקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות, ירכה וקנה, היא העולה עמו, וקרא שמה חפצי, המוציא לאור כל תעלומה, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האל'קי חסידא קדישא כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לחודש תמוז בשנת תק"ג להנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה', וספר פרי תואר, וספר אור החיים, וספר ראשון לציון.

גדולי הדורות העידו כי ספרו נכתב ברוח הקודש.

רבינו היה מיודעי ח"ן, ובירושלים החזיק ישיבה מיוחדת ללומדי תורת חכמת הנסתר. עוד בחייו נתפשט ספרו ורבים נהגו ללומדו כסדר בכל שבוע.


כתבנו מעט מן המעט בלבד.

זכות רבינו האור החיים זצ"ל ותורתו תעמוד לנו ולכל ישראל להיושע בתשועת עולמים מתוך תשובה שלימה במהרה.



מאימרותיו של רבינו אור החיים זצ"ל :
כי בודאי ...
אם ישיג אדם
חלק אחד
מערבות ידידות נעימות מתיקות
ענף מענפי אור-עליון ...

יבז בליבו
היות הוא בעולם-הזה
מלך-מלכים
בערך קיום מצוה אחת !

אור-החיים הק' בפרשת בחוקותי, על הפסוק 'אם לא תשמעו' [ויקרא כ"ו, י"ד]

עי' שם בארוכה, ונזכה להתחזק בס''ד, אמן.


אשריהם של העוסקים באמירת פרקי התהלים בכוונת הלב והרגש, המעוררים את רחמי ה' ואהבתו לעמו ישראל, ובזכות רבינו הקדוש בעל 'אור החיים' יתקבלו תפלותינו ותחנונינו לרצון לפני שוכן מרומים, לישועת כלל ישראל וכל פרט מבני ישראל הזקוקים לישועה ורחמים.

בתמונה: הר הזיתים מקום קבורתו של רבי חיים בן עטר זצ"ל צילום ויקיפדיה