מנהג ישראל שהורגלנו לו, שכשפותחים את העיניים, לפני כל דבר אחר אומרים דבר ראשון "מודה אני". עד כדי כך שבנוסח "מודה אני" לא נכללו שמות קדושים כי עדיין לא רחצנו את הידיים כשאומרים מודה אני.

מלים אלו נבחרו להיות המלים הראשונות שעל האדם לומר בעת שהוא קם מהשינה, ולא בכדי.

אדם קם בבוקר, פוקח את עיניו. מה הדבר הראשון שהוא פוגש, שהוא רואה ומרגיש? את הדבר הכי קרוב אליו - את עצמו. ה"אני". הוא תוהה לעצמו: האם אני עדיין עייף, האם ישנתי מספיק? ישנתי טוב או לא ישנתי טוב? הראש כואב או לא? וכו'. לכן המילה הראשונה היא "מודה" - לוותר על הרגע הזה ולהודות לקב"ה. האדם מודה על כל המציאות שלו ועל חייו, שהכל ממנו יתברך. בכך האדם מכניס את עצמו לרשותו של הקב"ה, והקב"ה ידאג לכל צרכיו.

מילה ראשונה זו צריכה להשפיע עלינו למשך כל היום. לדעת למי אנחנו שייכים. אבל יחד עם זאת, אסור לנו לבטל את האישיות שלנו, אסור לנו לאבד את הרצון.

המילה השניה היא "אני". מיד אחרי שאומרים "מודה" מוסיפים את המילה אני - הכל נעשה בחשק ובשמחה שלי. בכך אנו אומרים שמעשינו הם לכבודך והם האושר שלנו. איננו מפקירים את עצמנו. אנחנו באים ומודים לקב"ה עם כל ה"אני" העצמי שלנו.

אדם יכול להאמין ואף לדעת שיש בורא לעולם. אלא שמציאות זו היא עבורו עובדה פילוסופית, מופשטת, אבסטרקטית. זו אינה מציאות חיה וקיימת כמו האדם היושב כאן מולי. נתאר לעצמנו שאחד מגדולי הדור נכנס לחדרנו, הן כולנו היינו רועדים מהתרגשות. כשאדם נוסע בכביש ורואה מולו שוטר, הוא מיד בודק את חגורת הבטיחות... כי השוטר הוא דבר מוחשי ולא מופשט. אבל הקב"ה, אף שהוא כל יכול, התחושה שלנו שזה מושג מופשט.

עלינו לדעת שהקב"ה הוא מלך "חי וקיים", ולחיות בהתאם. נכון שהקב"ה הוא למעלה מכל מושג של גוף, אבל הוא מלך חי, כביכול מציאות מוחשית וחיה. אם נזכה להמחיש לעצמנו את כל הידיעות שלנו באמונה בהשם, עד שהדברים יקבלו גוון חי ומוחשי - הדבר יחולל בנו שינוי עצום.

הגמרא מספרשת שכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו רבנו ברכנו. אמר להם יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם" "ולואי! תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם". כלומר, הלוואי שתזכו להכיר בכך שהקב"ה נמצא בתוכנו כמו אישיות חיה.

ישנם תארים רבים לקב"ה. הויה, אלוקים, ש-די צבא-ות, ועוד ועוד. אך כל התארים הללו הם רק לאחר שנכיר שישנו "מלך חי". רק מי שמכיר וחי לאור העובדה שכביכול הקב"ה חי - שייך שישתמש בתארים אלו. לפני שיש את ההכרה שכביכול הקב"ה חי, לא שייך כלל לתארו בחילוקי שמות הקודש.

זהו גם יסוד הביטחון בה'. ה"ביטחון" הוא ההכרה שיש לחנו אב בשמים שאוהב אותנו עד מאוד ודואג לכל צרכינו. כשמגיעים עשרת ימי תשובה, תקנו לנו חז"ל לומר בתפילה פעמים רבות "אבינו מלכנו". מדוע? כי הקב"ה הוא אבינו! אם ידוע לי שלאבי יש בבנק תכנית חיסכון גדולה, אני מרגיש יותר טוב, כי הוא קרוב ומוחשי אצלי. לעומת זאת כשמדברים על הקב"ה, גם אחרי שצועקים כל כך הרבה "אבינו , אבינו", הוא נשאר מרוחק מאיתנו. אבל אם נדע שאבינו שבשמים הוא "אבא חי" והוא עשיר גדול, טוב לב ואוהב אותנו אהבה עצומה - לא תהיה לנו שום סיבה להעצב.

אבל לא רק "מלך חי" אלא גם "מלך חי וקיים". "קיים" פירושו שהוא חי כל הזמן. הוא לא מפסיק לרגע לחהיות חי. לא רק כשאדם מרגיש שהוא חי, אלא גם כשהוא הולך לישון, גם כשהוא אינו מרגיש אותו כלל או מנסה להעלים עין ממנו, הרי הוא "חי וקיים". זהו יסוד היסודות שעלינו לקחת לעצמנו למשך כל היום.

לאחר שהעמדנו את עצמנו במקום הנכון, יכולים אנו להתחיל להודות לקב"ה.

דבר ראשון להודות על עצם החיים "שהחזרת בי נשמתי". אם יתאר אדם לעצמו שמישהו הציל את חייו או חיי בנו שהיה כבר ממש מתחת גלגלי מכונית דוהרת, אין אפשרות בעולם לסיים את אמירת התודה לאותו מיטיב. זוהי תחושת הכרת הטוב שמריכה להיות לאדם כלפי הקב"ה על כך "שהחזרת בי נשמתי".

על פי שיחה של רבי שמשון פינקוס זצ"ל