להיות חלק מהציבור

ההבנה הפשוטה בעניין זה, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה, "כמה גדולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלוקי ישראל, צועק ואינו נענה, ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו והיום הוא מדובק בשכינה". הרי לנו שישנו מצב שבו אדם מתפלל ומחמת עוונותיו של האדם טורפין לו תפילתו בפניו. לא פשוט לזכות שתפילותנו יעלו לפני כסא הכבוד. וכאן כתובה עצה נפלאה שיש לה כמה מובנים.

מובן אחד הוא שכשם שמצאנו בגמרא שעל תפילת הציבור ישנה הבטחה "הן א-ל כביר לא ימאס". כאשר מתפללים יחד עם הציבור, תפילת כל הציבור יחדיו יוצרת שלמות אחת גדולה, והובטחנו שהקב"ה לעולם לא מואס בתפילה כזו. וחידש האר"י שגם אם התפילה לא נאמרת בציבור, אם למתפלל ישנה שייכות לציבור ע"י אהבת חברים, בכך הוא זוכה שתפילתו תתקבל.

הבנה נוספת בעניין זה היא, שיש כאן מידה כנגד מידה. אם אתה אוהב - אתה אהוב, אם אתה שונא - אתה שנוא. אם אדם מקפיד ושונא איזה יהודי בעולם - זוהי כמו הקפדה על בנו היחיד של הקב"ה. וזה מעמיד את אותו אדם במצב מאוד בעייתי. מכל האנשים בעולם דוקא את הבן היחיד שלי אתה שונא?

מעבר להסבר הבסיסי, ישנו עומק נוסף.

למה באמת לאהוב?

היסוד והשורש של שתי מצוות אלו - תפילה ואהבת הזולת - אחד הוא - אמונה! שהרי כל כוחה של התפילה נובע מכח האמונה שמאמין המתפלל על הקב"ה וסומך עליו. ומאידך הסימן עד כמה אבאמת מאמינים אנו בהשם שהוא כל יכול, בורא ומנהיג את הכל הוא עד כמה מושלמים אנו בעניין "ואהבת לרעך כמוך". קיום מצווה זו מעיד עלינו שאנחנו באמת סומכים עליו, וממילא מועילה לקבלת תפילתנו.

ונבאר את דברנו.

הנה כשנתבונן נגלה כי יש לנו קושי גדול להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". למה כל כך אכפת לי שגם לחבר יהיה את מה שיש לי? הרי לא מבקשים ממני לתת לו את כל מה שיש לי, הדרישה רק שיהיה לו "כמוך" ולא יותר, ומדוע הדבר קשה כל כך?

הקושי הזה נובע מחסרון אמונה. לדוגמא, אדם הולך ברחוב ורואה מולו יהודי שנראה בעיניו לא כל כך ידידותי ונעים הליכות, ואולי גם לא צדיק גדול. הוא מביט בו ושואל את עצמו: האם הקב"ה ברא את כל העולם כולו רק בשביל אדם זה?!

אך האמת היא שאותו יהודי, הוא כמו הבן היחיד של הקב"ה! הקב"ה כאילו אומר כרגע לא מעניין אותי אף אחד, לא הצדיקים הגדולים וגם לא הצדיקים שהיו. רק יהודי מתוק וחביב זה מעניין אותי! והקב"ה מחבקו מתוך חביבות עצומה. נרא לנו מוגזם? אמנם בן אנוש אינו מסוגל לנהוג כך, אבל הקב"ה הוא אינסוף של חסד ורחמים! באינסוף לא תיתכן גוזמה. לכן פשוט שכך הוא יחסו של הקב"ה לכל יהודי - כמו אב אל בנו יחידו!

נמצא שקיום מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא תנאי לתפילה אמיתית. כי מי שאינו אוהב כל יהודי, בהכרח שחסרה בו האמונה בחסד השם. שהרי כשאדם פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו את צרכיו, פנייתו נובעת מההכרה עד כמה הקב"ה אוהב כל אחד מישראל ורוצה בטובתו. ומעתה נתבונן: הן כשם שהקב"ה אוהב אותי ורוצה להעניק לי - באתה מידה הוא אוהב גם את חברי. ואם הקב"ה שופע חסד בלי גבול ואוהב כל אחד מישראל, הרי גם חברי בכלל זה. כל יהודי ויהודי הוא, אפוא, מתוק כמו דבש!

אם אין אנו רואים כך את הדברים, אות הוא כי חסר לנו באמונה, בשייכות ובקשר של הבורא לעמו ישראל. ואם כן מכוח מה נעמוד ונבקש בקשות בתפילתנו?

נמצא שהעצה לזכות לקיים את ואהבת רעך כמוך כהלכתה, היא חיזוק באמונה. ע"י שאדם מתבונן ורואה שבעצם הכל תלוי ועומד במאמר הקב"ה, וכל המעלות שיש לו הם מחמת חסדו, מכוח זה יכול לבקש בתפילה שהקב"ה ירחם גם עליו.

ולסיום נצטט את הקטע מתןך "התפילה שלפני התפילה" שחיבר רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל. "ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה".

 

על פי שיחה של הרב שמשון פינקוס זצ"ל