גורלה של האישה ביהדות הוא רע ומר. קיפוחה בולט בתורה כולה. היא חסרת ערך לחלוטין. סחורה סוג ב'. יצירה עלובה, בלתי מוצלחת של הבריאה. דעתה פחותה, עד כי אי אפשר כלל להתחשב בה.

כך מספרת האגדה, החביבה על רבים ורבות. היא מושמעת ללא הרף, בניואנסים שונים, בצבעים עזים וקודרים ככל האפשר, תוך גיוס כלי התקשורת ובעיקר, תוך הסתמכות "מדעית" על מקורות וציטטות מובחרות.

אולם, מפרשת השבוע - פרשת יתרו - עולים קולות אחרים. קולות שהקדימו את הקולות והברקים על ההר העשן כולו, מתוכו בקע קול האלוקים המצווה על עשרת הדברות. וכך נאמר למשה, בתוך תוכם של הכנות העם לקראת ההתגלות:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים" (עיין שם הלאה, שמות י"ט)

חכמי המדרש, אלו המעמיקים חדור בפירוש הכתובים הורו לנו כי ל"בית יעקב" המוזכר בפסוק, מתייחס לנשים. ו"בני ישראל" לאנשים. הקדים הפסוק את הנשים, וחייב את משה להסביר להן את מהות התורה בלשון "תאמר" כלומר אמירה רכה ומסבירת פנים, ואילו לגברים "ותגיד" - דברים הקשים כגידין.

שיחה רכה זו שניהל משה בצוו האלוקים עם הנשים, מבטאת לדעתנו, התחשבות באופיין המיוחד וברגשותיהן העדינים. אי אפשר לראותה כ"ליידיס פירסט" ג'נטלמני, אבירי, ש"מחשבות ידועות" מפרנסות אותו. טפשי גם לחשוב, כי היה זה תרגיל מתוחכם, למשוך באמצעותו את הנשים האומללות, אל מלכודת היהדות, ולצודד אותן במלים יפות ומזוייפות".

נותר לנו איפה, רק הסברו המאלף של המהר"ל, הסבר הנאמן לרוח הדברים ולמקורות כולם. הפרשן הדגול ( 1512-1609) לא חייב היה להצדיק את היהדות בעיני אירופה הנוצרית בזמנו. תקופתו בזה לאשה, ראתה בה יצור טמא, אשר כלל לא נברא בצלם אלוקים, שהינה בת השטן, מקור החטא והדרך לגיהנם. כך למדה בבית מדרשם של פאולוס, טרטוליאנוס ואפילו תומס מאקווינס והרפורמטור לותר. על כן, נעדרים דברי המהר"ל שמת של אפולוגטיקה, והם חתומים כל כולם בחותם האמת:

שכרן של הנשים הוא יותר משל אנשים, הוא כותב, ב"דרש על התורה", בהסבירו את הפסוק המצוטט לעיל. על כן הקדימה התורה להזכירן לפני האנשים. אלו גם דברי התלמוד במסכת ברכות, גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים, יותר משל אנשים.

הסיבה נעוצה לדעתו, בתכונותיהן הנפשיות והרגשיות השונות. אופיו של הגבר סוער יותר, חסר מנוחה, נרדף על ידי תשוקות ויצרים, כלומר רחוק, מן המנוחה והשאננות הרוחנית הטובה, שהיא סוד העולם הבא. ועל כן חוייב לטרוח ולעמול קשות בתורה ובמצוות, כדי לזכות את נשמתו. אך האשה שאופיה מעצם בריאתה שליו ונוח יותר, קרובה היא אל השלמות הרוחנית, מתוך מהותה הבסיסית, ועל כן "אמירה רכה", בפעולות מעטות, תגיע אל כל הטוב המיועד.

 

זהו איפוא ה"ליידיס פירסט" שלנו. זהו המבט האחר. מבעד לטלסקופ זה אנו בוחנים אמנם את אותן העובדות, אך באמות מידה שונות. קביעה זו של המהר"ל, אשר היא התשתית האמתית למעמד האשה, כופה עלינו התייחסות בהתאם, בבואנו לדון בחוקי התורה.

ועל כן יכולות הפמיניסטיות שלנו לטעון לשוויון זכויות, בעוד אנו יודעים שאין שוויון ואין זכויות, והיהדות היא סך של חובות ותפקידים, המצמיחים את הזכות האחת והיחידה השווה לכל - עבודת ה'. ובשעה שהן זועקות חמס על חוקי האישות הנוקשים והכובלים, המהווים עלבון לעולמו המתקדם של האדם בן זמננו, אנו יודעים שהפילוסופיה הנהנתנית של דורנו, היא היא העלבון הגדול למושג האדם עצמו. אנו יודעים שאין השפלה למהות האשה כתרבות "החתיכה", למרות העטיפות הצבעוניות. הן יתבעו את עלבון האשה הפטורה מן המצוות ולא ישימו לב, כי מדובר בסך הכל בפטור של פחות מחמישה אחוזים מכלל המצוות. יצטטו את האימרה "נשים דעתן קלה" ויעלימו עין מאימרה כמו זו "בינה יתירה ניתנה לנשים" ויחושו עצמן נחותות בגלל ההפרדה בבית הכנסת, תוך אי ידיעת המקור לתקנה זו, שנבעה, בל נאמר זאת בקול רם, מחוסר אמון החכמים בגבר ובנטיותיו, נטיות שאינן ראויות דווקא לשעת התפילה ועבודת הקודש.

אלו ציונים אחדים, המצביעים על הגישה המנוגדת. על זווית ראיה אחרת של אותן העובדות.

 

המהר"ל אינו יוצא דופן. בגישתו ביטא את הידוע, הכתוב והמקובל, על שומרי ההלכה בשלמותה. אך כדי להעניק עומק והיקף לדבריו, ולהצביע על החשיבות וההתחשבות באשה, נעלה מספר דוגמאות מן התורה עצמה. אלו, מאירות באור זוהר על הרקע השחור של תרבויות עמי הקדם, בהן לא היה כל מעמד ל"מין החלש".

האשה העבריה הראשונה בעולם, שרה, זכתה לכבוד שאין דומה לו. האלוקים ציווה לאברהם, מייסד האמונה ואיש סודו של האלוקים לשמוע בקולה בכל אשר תאמר. (בראשית כא יב) ולא עוד, אלא שרה הייתה נביאה גדולה יותר מאברהם (עפ"י חז"ל).

כאשר יעקב אבינו מתכנן את בריחתו מבית לבן החותן הנחמד, הוא קורא את רחל ולאה לשדה... להתייעצות (שם, ט ד) אקט מאוד "מקובל" באותם הימים.

בשמות כא, י אנו מוצאים איסור תורה, לפרוש מן האשה כדי להקניטה. כלומר, זכותה לחיי משפחה לא תלויה כלל בשגיונות והחלטות הבלעדיות של הגבר.

המסוגל לחדור לעומק חוקי טהרת המשפחה יגלה בהם שחרור אמיתי ומהותי של האשה, אשר "משוחררות" תבל כולה, לעולם לא יצליחו להשיגו במאבקיהן.

ועוד מתחום ההלכה המעשית

"איש אמו ואביו תיראו" נאמר בויקרא יט ג, בעשרת הדברות אנו מוצאים "כבד את אביך ואת אמך". בצוו היראה מקדים הפסוק את האם ובכבוד את האב. הסיבה: שידוע לפני הקב"ה שהאדם ירא יותר מאביו ומכבד יותר את אמו. כדי להשיג שוויון, מזרזת התורה יותר על יראת האם ועל כיבוד האב. (רש"י)

בדין בן סורר ומורה (דברים כא ט) חל משפט המוות על הבן היקר, רק אם האם מסכימה להחלטת האב.

ומה לנו יותר מציון העובדה, שחלק הגון מהלכות תפילה, אותן קיימו ומקיימים מיליוני גברים במשך הדורות נלמדו מתפילת … אשה. זו חנה - אם שמואל הנביא.

כי ערכו של אדם וגדולתו במסורתנו, לא תלויים כלל במינו. כולם נבראו בצלם אלוקים. על אף התפקידים השונים. זו נקודת המוצא של היהדות המעצבת כל דיון בפרטי החוקים. לעומת ההשקפה, המשווה באופן שטחי דת לדת והמושפעת עמוקות מתרבות המערב, בה מחלחל, עד היום, יחס הבוז כלפי האשה, של היוונים הקדמונים, הרומאים והנצרות לפלגיה.

תמה הרשימה, ולא נגמר הנושא. ו"הקיפוחים" (יודעים, יודעים!) במקומם עומדים. אולם אף אם תשכחו את כל האמור כאן, זכרו את המסקנה - שנקודת המוצא - הדעה הקדומה, היא הקובעת אם מציאות מסויימת, הינה עוול או לא. אם מדובר באמת בקיפוח או בראיה לקויה.

ובנקודת המוצא טמון אותו הבדל "קטן" הפוער את התהום הגדול.

מתוך "דע את יהדותך", מעריב, 23.1.76