אגף אחד נותר חשוף בכל מערכת חוקים חברתית. שום חומות חוק ותקנות מגן לא יוכלו לו. בעדו נמלטים - לאור היום - רוב מעשי העוול החברתי, מבלי שיבואו על עונשם. מי שיעמיד לדין עבריין מסוג זה דן את עצמו להסתכלות ממושכת בסנטוריום. החברה תיאלץ להתגונן מפניו בטרם תושב בבית הסוהר.

 

העבריין מסוג זה אינו רוצח, אינו גנב, אינו שקרן או רמאי, אינו עוקף אפילו פסיק בתקנות המכס, ואף על פי כן, הוא גרוע מכולם. לפחות, במערכת חוקי המוסר של התורה.

 

הוא גרוע מכולם משום שעבריינותו פוגעת בלבו של כל פרט וכל חברה, מבלי שיהיה בידם אמצעי הגנה מינימליים.

 

העבירה יכולה להתבצע בכל מפגש סלוני, ואף בשיחה פרטית בין שני אנשים לבדם. במקרה הראשון, מסבים אל השולחן מספר אנשים, בוגרי אוניברסיטה, ומשוחחים בערנות על האביזר המורכב, במחשב המתוחכם שהוכנס לשירות התעשייה האווירית.

 

בין המסובים, נמצא לרוב אורח שהגיע למסיבה במקרה, הודות להון הרב שעשה בעבודות עפר וקבלנות. רמת השכלתו אינה מאפשרת לו ליטול חלק בשיחה והוא נאלץ לשתוק. כאן בוקע קולו של העבריין - מרצה בכיר (לדוגמה) - הקורא לשותק בשמו הפרטי: מיקי, ומה דעתך על המצאתו האחרונה של מר בירנבוים? - - -

 

יש אפילו כינוי רווח בסלנג לאמירה מסוג זה, אך מכל מקום איננו עוסקים עתה בלמוד התפתחות הסלנג.

 

עבירה זו יכולה להתבצע למעשה גם בחדרי חדרים, בנוכחות שני אנשים בלבד. (ואולי גם לתוך שפופרת הטלפון), מפליט העבריין בצווארון הלבן: כן, אין זה פלא שאתה מתנהג כך, והלא אביך כבר ריצה עשר שנים במעשיהו, על המופת המוסרי שגילם.

 

*

 

משפטים אלו, בכל מיני ניואנסים ובנסיבות שונות הפכו לחלק מן ההוויי החברתי. התורה מכנה אמירות אלה - "אונאה" (בניגוד להבנת המונח בשפה המדוברת כיום).

 

מעשה האונאה בתורה אינו קשור בהוצאת כספים במרמה, לזאת יש הגדרות אחרות בתורה (גזל, מרמה, עושק, גנבה ועוד). איסור האונאה מתייחס למעשים שתוצאתם פגיעה בזולת. גם כאשר אין במעשה עצמו כל עבירה או פגם.

 

שנוי ביטויים למעשה האונאה. האחד "אונאת ממון" והשני "אונאת דברים". על הראשון נאמר "אל תונו איש את אחיו" ועל האחר "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה).

 

אונאת ממון עניינה: כל משא ומתן ועסקה מסחרית, שבסיומם נמצא אחד הצדדים נפגע או מרומה ביחס למחיר. למרות שהעסקה נערכה כדת וכדין, בהסכמת שני הצדדים, ללא כל מעשי כפיה ותרמית. (למרות שהיה על הנפגע, לפקוח את עיניו, ולברר את המחיר, בטרם קנה או מכר - בכל זאת עומדת התורה על זכותו של הנפגע - כל נפגע - להשיב לעצמו את זכויותיו).

 

אונאה זו, מכיוון שפגיעתה גורמת לאבדן ממון, הלכותיה שונות בהתאם למקובל בשוק המסחרי. אם האונאה מסתכמת בפחות משישית מדמי העסקה כולה - אין בה איסור, משום שבסכום כזה נהוגות סטיות במחירים, והאדם נוטה למחול על קיפוחו בשיעור כזה. 

 

אם גובה האונאה הוא בשיעור מדויק של שישית, על הפוגע להשיב לנפגע את מלוא דמי האונאה. אם האונאה היא גבוהה משיעור זה, בטל המקח כולו.

 

איסור אונאת ממון נידון ארוכות בתלמוד ובמפרשיו, ומכיל פרטי דינים ופסקי הלכות לרוב שאין כאן מקומם. מה שמאפיין איסור זה, שעניינו ממון, וניתן לתקן את העוול, בהחזרת דמי האונאה או בביטול העסקה. להגנתו של הנפגע קיימת מערכת חוקים ושירותי בית דין המופקדים על ביצוע ההלכה.

 

*

חמור יותר איסור "אונאת דברים". שעניינו: השמעת ביטוי הגורם צער לזולת. כל מעשה איסור בתחום זה אי אפשר לתקנו או למוחקו, ואין שום סנקציה משפטית שתשמש לנפגע כהגנה. ביטוי פוגע שנאמר או שהופלט, הרי הוא כחץ מורעל שפגע במטרתו. כל התנצלות והסברים אינם מועילים, אלא מכאן ולהבא. את הרגש הנורא של האדם הנפגע לא ניתן למחוק. את השעה הקשה (במיוחד אם הפגיעה כוללת השמעת דברי אמת) שחלפה על האדם בשעה שחש עצמו אין אונים, באפסותו המוחלטת ובנשימתו הקטועה - אין עוד להחזיר. באותו רגע נרצחה אישיות, נקטל אדם, ואותו אדם לא ישוב עוד לתחייה.

 

על כך נאמר "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה" (בבא מציעא נ"ט), "הצועק על אונאת דברים נענה מיד" (שם, ובשולחן ערוך חשן משפט רכ"ח).

 

מלבד הדוגמאות שמנינו לעיל, מונים חז"ל צורות נוספות של אונאה. אם באים על האדם מחלות או ייסורים, אסור לחבירו לומר לו (כדרך שאמרו רעי איוב) שצרותיו באו לו בשל חטאיו או מעשיו. אסור להיכנס לחנות ולשאול מחירו של חפץ (בוודאי שלא למדוד בגד) כאשר אין מתכוונים לקנותו, ועוד כהנה.

אין לו לאיסור זה שיעור, מידותיו וחומרתו נקבעים לפי עוצמת הפגיעה, ולפי מידת הפגיעות של הנפגע, בהתאם לתכונות האדם רקעו ואופיו. דגש מיוחד שמו חכמים על איסור אונאת האישה, אשר בטבעה רגישה יותר ולכן "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא שם וברמב"ם ושו"ע), וכן על אונאת הגר. לאונאת הגר נוסף עוד איסור מפורש בתורה "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כב). כללו של דבר: ככל שהאדם רגיש יותר ופגיע יותר, קרובה אונאתו וגדלה אשמת הפוגע...

 

מכיוון שכאמור אין כל ערכאה המופקדת על ביצועו של חוק זה, עוברת ההגנה לאינסטנציה הגבוהה ביותר הקיימת במוסר היהודי: "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוקיך, כי אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כה). וכדרכם של כל איסורי התורה המסורים ללב האדם, גם במקרה זה, האלוקים הוא העונה לכל מי שצועק על אונאתו.

 

*

 

מאלפים הם דברי חכמינו בנושא זה, אשר בניתוח מאורע היסטורי המחישו את חומרת איסור ההונאה.

 

הדברים אמורים בניתוח הקרב הנורא שהתחולל בהר אפרים. ביו אביה מלך יהודה וירבעם מלך ישראל. הקרה העקוב מדם הסתיים בניצחונו של אביה, ובמותם של חצי מיליון ממחנה ירבעם (דברי הימים ב' יג).

 

בטרם יצאו לקרב, קרא אביה באזני ירבעם וחייליו, ובאזני כל ישראל, דברי תוכחה חמורים ביותר נגד ירבעם ומעשיו הרעים. הוא תיאר את מעשיו החמורים של מלך ישראל, אשר חטא והחטיא את הרבים, במלאו את הארץ בעגלי זהב - בעבודה זרה. למרות שהאשמה הייתה צודקת, למרות שירבעם היה ראוי לה, מצאו חכמינו שהדברים לא נאמרו בתום לב, (כי אביה עצמו לא היה נקי מחטא עבודה זרה) אלא לשם אונאה, כדי לבייש ולהכלים את ירבעם. ועל כן מת אביה לאחר זמן קצר.