הרעב הנורא, המצויין בפרק הקודם, שפקד את העם, התמשך במשך שבע שנים תמימות. אלישע שידע כמובן קודם לכן על בואו ומשכו, הזמין אליו את האשה השונמית, הזכורה היטיב מן הפרק הראשון והורה לה

 

 

האשה עושה כדברי הנביא ומתגוררת בארץ פלשתים. עם תום ימי הרעב והנס המופלא עם מחנה ארם, שבה האשה למולדתה והיא מגלה לתדהמתה כי תושבים מקומיים השתלטו לה על ביתה ועל שדה. לאחר שהללו סרבו להשיב לה את רכושה נאלצה האשה המסכנה להופיע בפני המלך ושם לצעוק חמס על הגזלה אשר ארעה לה. באותה שעה ביקר אצל המלך אורח מעניין, חולה בצרעת. היה זה גיחזי, נערו של אלישע לשעבר, ואבי המצורעים שבישרו למלך את בשורת מנוסת צבא ארם. המלך מבקש מגיחזי לספר לו אודות חייו ופעולותיו הגדולים של אלישע הנביא.

 

בעוד גיחזי מספר את מעשה השונמית והחייאת בנה, מופיע נשוא הסיפור בעצמו לפני המלך, וגיחזי שמבחין בה מצטעק בהפתעה

 

 

המלך מבקש מהאשה לספר לו בדיוק מה ארע שם, והיא סחה לו את פרטי המעשה. כאשר היא מסיימת מזמן אליו המלך את אחד מסריסיו ומצווה עליו להתלוות לאשה ולדאוג כי רכושה יחזור אליה במלואו.

 

בסיפור הקצר ובתוכן השיחה בין המשתתפים בו טמונים אופיים של שני האישים אליהם התוודענו שוב ושוב במהלך שני הפרקים הקודמים: גיחזי, ויהורם. אלא שבעוד גיחזי, חסר אמונה היה כמעט לחלוטין, 'רציונליסט רדיקלי' כפי שהגדרנו אותו, היה לעומתו יהורם המלך, נע ונד, סקפטי וחסר החלטה, מהלך על הקו הדק שבין אמונה לכפירה, לא מאמין ושוב מתחרט ושוב מאמין וחוזר חלילה.

 

נפתח ביהורם.

 

יהורם מלך ישראל כבר נתקל באלישע הנביא ובמופתיו פעמים רבות. החל בריפויו המופלא של נעמן, המשך באזהרותיו של הנביא כי עליו להיזהר ממארביו המתוכננים של הדד, הכאת חייליו בסנוורים, וכלה בהגשמת הנבואה כי "כעת מחר סאה בשקל וסאתיים שעורים בשקל" וסופו הנורא של שליש המלך. כל זה לא מספיק ליהורם והוא מבקש מגיחזי כאילו מחדש

 

 

את חוסר היכולת שלו לקבל את נבואתו המוחלטת של הנביא ואת האמביוילנטיות שלו כלפיו אנו מוצאים אצל יהורם לכל אורך התקופה. כאשר מגלה לו הנביא למשל כי הדד מלך ארם מציב לו מארבים פעולתו הראשונית היתה

 

 

כלומר הוא בודק את אמיתות נבואתו של אלישע ורק אז משתכנע. גם קודם לכן, כאשר מלך ארם שולח משלחת המבקשת מהמלך את עזרתו בריפויו של שר צבאו הבכיר נעמן, שוכח יהורם כי יש נביא בישראל, אליו כנראה מכוונת הבקשה, והוא זועק בחרדה אל יועציו כי מלך ארם כנראה מתאנה אליו, שהרי הוא יודע כ אין בכוחו של יהורם לרפאות מצורעים.  עם זאת הססנותו של המלך ואמונתו בנביא לא נעלמה לגמרי. כאשר אלישע מבקש ממנו לשלוח אליו את נעמן הוא עושה זאת ללא היסוס. גם כאשר מגיע הרעב הנורא ונשים מבשלות את בשר ילדיהן הוא מודע לכוחו של הנביא ומבקש להורגו מאחר שלדעתו לא התפלל מספיק, תכנית ממנה הוא נסוג כאשר הוא מבין כי על אף כוחו ויכולותיו הרוחניות של הנביא, הרי שהאשמה לא תלויה בו.

 

מיד אחר כך כאשר הנביא מבשר לו כי הרעב ייפסק וכי מחר תימכר תובאה בפרוטות, גם כן מקבל המלך את דברי הנבואה, להבדיל משלישו הציני והספקן. אלא שמהר מאד מכה שוב בו ההססנות המוכרת וחוסר היכולת להאמין מתעורר שוב. היה זה כאשר המצורעים סיפרו לו כי מחנה ארם ריק לחלוטין. תגובתו האינסטינקטיבית של יהורם צריכה היתה להיות, כי הנה התגשמו דבריו של הנביא. מחנה ארם נסוג באור פלא, והרעב הנורא הגיע לקיצו. תחת זו מגמגם המלך החשדן והוא לוחש בבעתה אל עבדיו

 

 

רק שליחת חמשה פרשים שבדקו היטיב את השטח הרגיעה את המלך המאמין ואינו מאמין. את אקורד הסיום של התנהגות אופיינית זו אנו מוצאים בבקשתו של המלך מהאשה השונמית לחזור על סיפורה

 

 

מדוע צריך היה המלך לשמוע שוב את כל הפרטים? האם לא די היה לו בסיפורו של גיחזי? ובכן מסתבר שאמנם לא. המלך רצה לשמוע שוב מבעל הדבר בעצמו את פרטי המעשה ורק אז, הוא משתכנע ושולח את סריסו להשיב לשונמית את רכושה.

 

נחזור לגיחזי. כאשר מספר נאמן ביתו של איש האלוקים למלך את גדולת רבו הוא משתמש בלשון שלא מוצאת חן בעיני חז"ל

 

 

ודרש על כך רבי נחמן במסכת סנהדרין

 

אפיקורס זה הקורא רבו בשמו, דאמר רבי נחמן מפני מה נענש גיחזי? מפני שקרא לרבו בשמו. שנאמר: ויאמר גיחזי אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע

 

צריך להדגיש כי העונש עליו מדבר רבי נחמן הוא הרחקתו מהעולם הבא כפי שצויין בפרק 1 ולא עונש הצרעת בו נתקלל קודם לפגישתו עם יהורם. אלא שעדיין צריך להבין, מדוע זלזול ברב הופך את האדם לאפיקורוס עד שהוא מאבד את חיי העולם הבא וכפי שאכן ארע לגיחזי? מסתבר לאור האמור, כי כאשר גיחזי קורא לאלישע בשמו, הוא לא מתכוון רק לזלזל בו או להפחית מכבודו. על כך, [ייתכן] הוא לא היה מאבד את עולמו. האיזכור של גיחזי את הנביא כאלישע 'סתם' ולא כ'נביא' בא להפגין את אמונתו של גיחזי כי אכן אלישע הוא עוד בן אנוש ככל אדם, וכי אין בו כוחות או מעלות רוחניות יתירות מעל המון העם. בבסיס האמונה הזו, עומדת כפי הנראה, התפיסה של גיחזי אותה למדנו להכיר טוב, כי אין עולם מקביל מעבר לעולם החומרי והגשמי הנתפס על ידינו בחושים. מאחר שאין עולם רוחני – שמימי אין גם מקום ל'נביאים' ול'אנשי אלוקים', ומכאן שרבו ומורו של גיחזי אינו אלא סתם 'אלישע', כאחד האדם. גישה כזו שאין עולם מעבר לעולם הנמדד בחושים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכינוי המזלזל של גיחזי, גרמה לו לאבד את עולם הבא שגם הא מטבע הדברים, אינו אובייקט הנתפס בחושים אלא כל כולו הוא מהות רוחנית מטאפיסית.

 

מאורעות הימים הבאים לידי ביטוי בשלשת האישים, אלישע, יהורם, וגיחזי, מלמדים כי 'נגע ההשכלה' פשט אז מאד בארץ, והאמונה באלוקים ובנביאו היתה מוטלת בספק. גם אם לא נרשמים מעשי כפירה מוחלטים, עומדת האמונה ביכולותיו של הנביא למבחן בכל רגע נתון. כדי למגר את התופעה ולהביא את העם לאמונה תמימה, נאלץ הנביא לחולל מופתים ונסים גלויים המבהירים כי אכן 'יש נביא בישראל'. אלא שגם זה לא תמיד עוזר. שלישו של המלך למשל, מעז לזלזל בנבואתו של הנביא שכבר הוכיח את עצמו פעם ועוד פעם והוא משלם את המחיר. יהורם מאמין בעמקי לבבו אלא שכוחות פנימיים חזקים ממנו גוררים אותו מידי פעם אל מחוזות התהיה וחוסר האמונה. גיחזי, הוא 'סיפור' אחר לגמרי. נערו של אלישע הוא אפיקורוס מתוך רצון, ידיעה ואידיאה. הוא לא מאמין ביכולותיו של הנביא והוא מסרב להכיר בחטאו ולחזור בתשובה עד הרגע האחרון. אגב, דווקא על כך נתבע אלישע הנביא, ובגמרא מסופר כי על אף נסיונותו להשיב את גיחזי למוטב, הוא נענש על ש'דחאו לגיחזי בשתי ידיים', כלומר שלא מיהר להחזירו בתשובה בזמן.