אשראי חלקי ולא אמון מלא | הרב משה גרילק

• הדפסה
• דואל

  האם המצפון הוא שופט עליון, ומה זכותו? אמות מידה ניידות ויחסיות למה להינזר ממנעמי החיים למען מטרה לאומית?

"כדי להיות טוב, מוסרי, אני כלל לא זקוק לאלוקים. אני אדם ובתור שכזה יש לי ערכים מוסריים אשר החברה בה אני חי, קבעה אותם. אני מוסר דין וחשבון רק למצפוני. בפניו אני אחראי. בפניו בלבד. זה מספיק. מתוך מודעות זו לעצמי, אני דן את מעשי לשבט ולחסד. זה תמצית המושג אדם שבי". (מכתב למערכת)

 

זו נוסחה מלבבת, מקסימה, משכרת. היא מעניקה תחושה נפלאה ל"אגו" הפרטי של כל אחד מאיתנו. טוב להסתובב בעולם כאלוהים קטן, יודע טוב ורע, והמצפון - מצפוננו - שופט עליון על כל המעשים.

 

אך מצפון זה שעלה על כס המשפט ביום בו המליך עצמו האדם על תבל כולה, ראוי שידברו בו. הביטחון המציץ מבעד למקסם ולשיכרון הנוסחה, בטחון האדם שהוא נזר הבריאה, הראשית וגם האחרית ואין מעליו ולא כלום, הוא המחייב את הגדרתו המדויקת. הלא "רק בפניו אני אחראי".

 

ואמנם אם נניח שאכן כך היא המציאות, שהמצפון הוא גם יצרן ערכי המוסר, גם הקובע היחידי והאובייקטיבי של הטוב והרע במעשי האדם. אם נסכים להנחה שפסק דינו הוא המנחה והסוף פסוק, בכל הקשור למערכת ההתנהגות האישית, הרי שאנו ניצבים בפני שא5לה מוסרית קשה.

 

מנין אפוא שואב מצפוני את זכותו לבקר או לצוות על הזולת בניגוד להכרת מצפונו הוא? מי קובע איזה מצפון עדיף בשיקוליו. מאיפה הסמכות לחייב את היחד או את הציבור, לדרוש מהם להקריב קרבנות, להינזר ממנעמי החיים למען מטרות לאומיות, למשל?

 

התשובה המסכמת המתקבלת בדרך כלל לשאלות אלו היא, כי אמנם אין זכות לאדם לקבוע אמות מידה מוסריות לזולת, כי המוסר הוא נייד ויחסי. יוצרו, ברוב המקרים, הוא ההסכמה הכללית של החברה, ההסכמה המשתנה ללא הרף, וגם לחברה אין כל זכות להכתיב עקרונות מוסר לחברה אחרת או לדור אחר.

 

התוצאה המעשית של גישה זו, הייתה והינה הרסנית. למרות מיליוני האנשים הממשיכים לנהוג פחות או יותר לפי אמות מידה מוסריות (חלקם בגלל אמונה, וחלקם ניזונים משיירי שולחנה, ממסורת שרישומה עדיין ניכר - על כך ברשימה נפרדת). הרי שרק על אדמת תורה חביבה זו, יכול היה לצמוח פרא "מוסר האדונים" הנאצי. שמצפונו קבע את העקרונות, בשמם הושמדו המיליונים. היא העלתה את סטלין, היא הנותנת לגיטימציה - בעיני עצמם - ל"ערכי המוסר" המזוויעים של החמר-רוז' בקמבודיה. והיא, לדעת הוגים ואנשי חינוך ברחבי תבל המשפשפים עתה עיניהם בחרדה, היא האם החוקית של הניהיליזם המתפשט. אביה מולידה של האלימות על כל צורותיה.

 

זהו דמותו של המוסר אשר יצר האדם בעצמו.

 

*

 

אנו לעומת זאת חושדים במצפון. הוא זוכה אמנם לאשראי, אך לא לאימון מלא. בטרמינולוגיה של המוסר היהודי קוראים למניעים הנסתרים הפועלים בנפש פנימה, בשם "נגיעה". נגיעה אישית נעלמת המסוגלת לקלקל את השורה, לעוות את הראיה הנכונה, ליצור מוסר כפי המתבקש. האדם נקרא לעמוד על המשמר יומם ולילה, אם ברצונו לשלוט על גורלו כאדם מוסרי. על כן, אי אפשר למסור בידיו את קביעת אמות המידה של ההתנהגות. הוא משוחד. ודין המצפון הקולקטיבי כדין המצפון הפרטי האישי.

 

התנ"ך מלא בדוגמאות לרוב של מעשים בהם נכשלו אפילו הבחירים, בגלל אותה "נגיעה" סמויה אך דומיננטית.

 

לשם הבהרב, נזכיר למשל את פרשת המרגלים, אשר בשובם מתור בארץ, הוכיחו באותות ומופתים את הקשיים הניצבים בפני הנכנסים לארץ. התיאור היה ניתוח "אובייקטיבי" של המציאות אשר מצאו בכנען. אולם חז"ל, אשר ירדו לעומק הבעה, מצאו בין קפלי הפסוקים את הסיבה האמתית: החשש שהכניסה לארץ תחייב שינויים במבנה השלטון השבטי, והם יודחו מנשיאותם.

 

והרי דוגמא נוספת, בה טמונים הרבה קווי דמיון לתפישות רבות בדורנו. הכוונה להיצמדות עם ישראל לאליל בעל פעור ולבנות מדיין (סוף פרשת בלק, במדבר כה ד). ושוב במסורת שהייתה בידי חכמי המדרש הבא על ההתנהגות שגררה אסון לאומי. "יודעים היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, אלא, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה" (סנהדרין סג)

 

כלומר, יצירת אידאולוגיות חדשות ודפוסי חיים המבוססים על ערכי מוסר חדשים, יכולה בהחלט לנבוע מן הרצון, למלא במצפון שקט את תשוקות הלב.

 

וכדי שהדברים לא יישארו אבסטרקטיים כמשהו מעולם הקדמונים, הרי עדות בן דורנו, דבריו של אלדוס הכסליי, ההוגה ואיש המדע הנודע, הדרוויניסט המושבע, הכותב:

"היו לי סיבות לא לרצות, שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו... עבורי, כשם שללא ספק עבור רוב בני דורי, הפילוסופיה של חוסר המשמעות, הייתה מכשיר לשחרור ממערכת מסוימת של מוסר, התנגדנו למוסריות מפני שהפריעה לחופש המיני שלנו" (א. הכסלי, וידויו של כופר)

 

הרי לפניכם אחד המקורות של המוסר האימננטי, היחסי, תפארת הדורות האחרונים.

 

*

 

בפרשת קדושים (ויקרא יט) ובפרשיות שאחריה, כתובות רבות מן המצוות שבין אדם לחברו, וכאילו במופגן, מסתיימת כל קבוצת צווים במלים מלאות המשמעות - אני ה'.

דוגמא: לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך - אני ה'. ואהבת לרעך כמוך - אני ה'. (ויקרא יט יב)

 

סיומת זו מכריזה בצורה ברורה את האנטיתזה הקובעת שאין מוסר אם אינו אלוקי. ש"משמעותו של העולם, היא בהכרח מעבר לו. כדברי ההוגה הנודע לודוויג ווינשטיין. כי אין אדם אוחז בציציות ראשו ומציל עצמו מטביעה בנהר.

 

על הצווי להיות מוחלט ממקור חוץ לאדם. "לא בדרך ההוכחה, אלא בדרך ההתגלות באמצעותם של אדירי אישיות" אומר גם א איינשטיין הפיזיקאי הגדול, שאינו חשוד באדיקות מופרזת וחסרת תבונה (מ. צרניאק - אלברט איינשטיין חייו ותורתו).

 

כלל זה חל גם על מלים פשוטות ומובנות מאליהן, כמו ואהבת לרעך כמוך הנהנות כיום מן ההסכמה הכללית (מי יודע מה יהיה גורלן מחר, בעולם המוסר היחסי המשתנה בהתאם לרצון כל דור). מושג הצדק, האמת, היושר, אינו ניתן לשינויים. מה שהיה אמת כמושג, לפני אלפי שנים, עתיד להיות אמת גם בעוד אלפי שנ ים. המוסר הוא אוטונומי. לא תלוי כלל באדם ועל כן בר תוקף ומחייב. לאורו יפעל גם בניגוד לרצונו, אך בהתאם להכרתו. זה העימות היוצר את העומק בחייו. המקור לעונג ואושר.

 

אלו הן שתי התזות הקוטביות. שתיהן לא ניתנות להוכחה, שתיהן ממקור האמונה. האחת מן האמונה באלוקים השנייה מן האמונה באדם.

 

אולם התוצאות של המוסר היחסי, מזעזעות כיום רבים וטובים ברחבי העולם. גם בארצנו, שלא נמלטה מפגעיו הלא מוסריים של מוסר זה, נשמעים כבר הרהורי כפירה לרוב, תוך חיפוש אחר ערכים מוחלטים ומחייבים מצד עצמם.

 

(הבלטה מדעית של הגורמים החומריים והכלכליים בשילוב עם גישה "דמוקרטית" לחופש יצרים בלתי מוגבל, וקביעת קטגוריות "שהכל יחסי" - הגבירו את הנטייה לאלימות ריגושית - מתוך ראשי פרקים להרצאת פתיחה, בכנס להתחדשות החינוך, במדרשת שדה בוקר).

 

שכן כך נראה, רק על המוחלט, אפשר בסופו של חשבון לבסס את חיי החברה, פשוט, מן הבחינה המעשית.

 

מתוך דע את יהדותך, מעריב, 14.5.76