פרק 4. סופו של עכן וגורל משפחתו | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

באופן יוצא דופן נמסר גזר דנו של עכן עוד קודם לזיהויו כעבריין. היה זה כאשר ה' גילה ליהושע כי תבוסת ישראל בקרב הגיעה בעקבות פשע המעילה, ואז הוסיף ה' כי כאשר יתגלה האשם יש להענישו בעונש שיכלול אותו ואת כל אשר לו

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ... וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה', וְכִי עָשָֹה נְבָלָה בְּיִשְֹרָאֵל

 כעת כאשר זהות העבריין כבר ידועה, והוא אף מסר הודאה גורפת ניגש יהושע אל ביצוע גזר הדין. אלא שיהושע לא מעניש את עכן בחצר בית הדין, או בפני פורום מצומצמם כל שהוא. הוא מבקש להוציא לפועל את ביצוע העונש בפני הפורום הרחב ביותר בפני כל עם ישראל. לשם כך הוא מעביר את עכן את עמק רחב ידים, שם נאסף גם כן העם כולו

 וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח, וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב, וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְֹרָאֵל עִמּוֹ, וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר

 מלבד העובדה שהכתוב מתאר באופן מדוייק את איכון העונש – עמק עכור, ומכאן הוכחה כי יהושע חיפש מקום בו יוכלו כולם להתאסף ומה נח מעמק בו ניתן להשקיף עליו מכל הצדדים, גם לשון הפסוק מוכיחה כי בחירת העמק היתה מכוונת ולא מיקרית. הנה הכתוב מספר כי העם עזר ליהושע להעלות את עכן ואת משפחתו ורכושו לעמק 'ויעלו אתם עמק עכור'. כיצד ניתן 'להעלות' משהו אל 'עמק', הלא כדי להגיע אל עמק יש – מטבע הדברים – לרדת ולא לעלות? מסתבר איפא, כי העם היה ממוקם בעמק אחר או בשטח מישורי מסויים, שכדי להגיע ממנו אל אותו עמק מסויים – עמק עכור, היה צריך לטפס על הרים אחדים בדרך. מאחר שיהושע חפץ להעניש את עכן בעמק ספציפי, בגלל תכונתו הפיסית להכיל את העם כולו, הוא הוליך את עכן ואת העם אל העמק כשבדרך הם נאלצו לטפס על גבעה או הר ומכאן הדגש על 'ויעלו אותם עמק עכור'.

ברד"ק מצאתי התייחסות לדיוק הטקסטואלי שהצגתי: ויעלו אותם עמק עכור - היה לו לומר 'ויורידו'? אבל נראה כי היה הר בין המחנה ובין העמק, ואמר 'יעלו' כנגד ההר..

 בדברי הרד"ק אמנם לא כתובה התיאוריה אותה העליתי, אך העובדה כי בין המחנה ובין העמק שכן הר אותו צריך היה לצלוח מוזכרת בפירוש. את הסיבה לבחירת העמק המסויים הזה, ניתן רק לנחש, ולפי דעתי כאמור, היה זה מחמת הרצון לשתף את העם כולו בעונשו הפומבי של עכן, ועמק עכור היה המקום המתאים לכך מפאת נתוניו הטבעיים.

 כעת נותר רק לברר מדוע חפץ היה יהושע להעניש את עכן ואולי גם את משפחתו באופן פומבי כל כך. מדוע לא היה די בעונש מוות מהיר וקל שהיה מכפר על מותם של 36 האנשים שנהרגו בעטיו? לאור התיאוריה המרכזית שהועלתה בסדרה זו סביב תופעת השבטיות, הקבוצתיות, והסדקים המשמעותיים במנהיגותו של יהושע - נדמה כי הענין ברור לגמרי. יהושע ידע כי ענישה חפוזה ולא משמעותית של עכן לא תשיב לעם את האחדות האורגנית סביב מנהיגות אחת שהעם כה זקוק לה. עכן אולי ימות, אבל במהרה יצמח לו 'עכן' אחר, אולי מתוחכם יותר, אולי נועז יותר. לאיפוס מלא של הקבוצתיות ולהחזרת ההרתאה המנהיגותית נצרכת איפא פעולה מפוארת, פומבית, ברורה ומוחלטת כזו שתבהיר למעלה מכל ספק מה הם תוצאותיו של החטא, ולאן הוא הוביל את העם. זו הסיבה שיהושע מתעקש על ענישה כה מוחצנת.

 

ביצוע העונש
ביצועו של עונש עכן כפי שהוא מתואר בפסוקים מעורר כמה שאלות אינסטינקטיביות, ובעקבותיהם גם כמה גישות בין הפרשנים והמדרשים. כזכור ציווה הקב"ה כי גורלו של העבריין שיילכד בגורל יהיה 'ישרף באש אותו ואת כל אשר לו', ועם זאת בהתבוננות בכתוב אנו מוצאים גירסא מעט שונה לצורת העונש

 וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְֹרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְֹרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים

 ה' ציווה כאמור לשרוף את עכן אולם קודם לכן העם 'רוגם אותו באבנים' ורק אחר כך שורף אותו. לאחר השריפה הוא שוב נסקל באבנים. מדוע? בנוסף לא ברורה אחריתם של בניו ומשפחתו של עכן. ה' כאמור ציווה כי העבריין יישרף 'אותו ואת כל אשר לו', ואמנם יהושע לוקח עם עכן גם את בניו ואת רכושו כמו שנאמר:

וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח, וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב, וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ

 נמצא כי כאשר מסופר מיד לאחר מכן כי 'וישרפו אותם באש, ויסקלו אותם באבנים' מוסב הדבר על בניו, בנותיו, משפחתו, וכל רכושו, מה שמעלה מיד את השאלה המתבקשת – מפני מה אשמים בניו ובנותיו של עכן בחטא אביהם? הלא כבר נאמר בדברים כד, טז: 'לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת'?

 על התמיהה הראשונה בדבר עונשו של עכן עצמו מסבירה הגמ' כי אמנם גמולו של עכן על פעולת המעילה שלו היה מוות בשריפה, אך עכן ביצע עוד עבירות עליהם העונש הוא מוות בסקילה כפי שמפורש ברש"י ובגמ' במסכת סנהדרין והובא בספרי המדרשים

 שהיתה מיתתו בסקילה שכן דינו של מחלל שבת בסקילה, שהביא חפצי החרם מרשות הרבים לרשות היחיד, ועוד שבא על נערה המאורסה שמיתתו בסקילה

 לפי פירוש זה, עכן נסקל, אך שאר רכושו נשרף ומאוחר יותר כוסה באבנים. פירוש זה הולם את דברי הפסוק 'וירגמו אותו כל ישראל אבן', ואחר כך 'וישרפו אותם' כלומר את צאנו בקרו ושאר הרכוש, ולבסוף 'ויסקלו אותם באבנים' כלומר הקימו עליהם גל.

 אמנם בספר ילקוט מעם לועז מובא פירוש חדש

 בשעה שהובילו את עכן ממחנה ישראל אל עמק עכור, יידו כל ישראל אבנים מפני גודל הכעס שכעסו עליו, ובייחוד קרוביהם של 36 האנשים שכעסו עליו על שגרם בעוונו מיתה לקרוביהם. ועל כך נאמר 'וירגמו אותו כל ישראל אבן'. ואחר כך עשו בו דינו ושרפו אותו ואת נכסיו. ואחר כך זרקו אבנים עליהם לכסותם, ועל כך נאמר ויסקלו באבנים.

 כלומר זריקת האבנים הראשונה היתה ספונטנית לגמרי ונבעה מהתפרצות רגשות של העם אך בעיקר של קרובי הנופלים שאיבדו את יקיריהם בגלל מעשהו של עכן. לאחר מכן בוצע בו דינו הפורמלי – שריפה. בבתי המשפט המודרניים בעידן הכפר הגלובלי בו הכל מצולם ומתועד אנו עדים לא אחת להתפרצות רגשות עזה של קרובי קרבנות כלפי החשודים היושבים על ספסל הנאשמים, כאשר במקרים רבים רק סדרני בית המשפט מצליחים להציל את הנאשם מלינץ' שהיו עורכים בו קרובי הנרצח.

 גם בשאלת גורלם של בניו ובנותיו של עכן הדעות חלוקת בין המפרשים. לפי דעת חז"ל שהובאה בגמ' הבנים לא נהרגו, והגורם לאיזכורם בכתוב הוא משום שהם הובאו למקום לצרכי הרתאה בלבד. אם היו בליבם אי אלו מחשבות בדבר כדאיות הפשע אותו ביצע האב ירחיק מראה העונש החמור מליבם כל רצון והנעה לחזור על מעשים כאלו. מדוע היה צורך בהרתאה כה עזה? מפני מה לא השאירו את ילדיו של עכן בבית וכפו עליהם לחזות במותו הנורא של האב? לאור התיאור החוזר ונשנה בסדרה זו סביב שאלת המנהיגות וחוסר היכולת של בני יהודה לקבל את העובדה כי אחד מבניהם מואשם במעילה, ייתכן כי עלה חשש סביר כי בניו של עכן עלולים להפוך את עכן לקדוש מעונה ואת נסיבות מותו למנוף העשוי לייצר פלג חדש בעם בראשו יעמוד בנו ו'ממשיך דרכו' של האב שמת 'לשוא'. במיוחד עלה החשש לאור העובדה כי בניו של עכן - כפי שיתואר מיד - היו מודעים למעשהו של האב. הם ידעו כי מחמת המעשה מתו לחינם 36 אנשים ולא עשו דבר כדי למנוע את האסון בעבר או גם בעתיד. ברור איפוא שרק עונש מרתיע ומאיים יכל לעקור מליבם מחשבות מהפכניות ותכניות עתידיות.

 לעומת גירסא זו סבורה דעה אחרת בחז"ל כי גם בניו ובנותיו של עכן מתו יחד אותו. גישה זו היא שיטת 'פרקי דרבי אליעזר' וכמו שמביא בביאור הרד"ל

 מדכתבו 'בניו ובנותיו' באמצע הדברים הנשרפים וודאי, היינו בין הכסף והאדרת ובין שורו וחמורו [וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת... וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ ואת חמורו...], שמע מינה שלהוכיח עליהן הוא שהטילן באמצע, שהם גם כן נשרפו כמותן

 מדוע נשרפו גם הילדים? מה חטאו הם? בין המפרשים ישנה הסכמה כי הילדים הגדולים היו מודעים למעשיו של עכן ובכך נחשבו לכעין שותפים בפשע ובמוות המיותר של שלושים וששת האנשים. הילדים הקטנים לעומת זאת נכללו בכלל הרכוש אותו ציווה ה' לשרוף, ועל כן על אף שהם היו קטנים וחסרי דעה וממילא לא היו מודעים לחומרת המעשה, מכל מקום הם נחשבים לחלק מממונו של עכן - ממון אותו נצטוו ישראל לאבד. הנה הרד"ק

 ישרף באש אותו ואת כל אשר לו - לפי שעבר בחרם יחרם כל רכושו, ובניו ובנותיו הקטנים שהם בכלל ממונו אצל העונש

 משמעות הדברים איננה קלה כלל. עכן חוטא, פושע ומזיד. יתירה מזו הוא ידע כי מחמת מעשהו מתו ואולי ימותו עוד אנשים רבים מישראל. אילולי נפל עליו הגורל הוא לא היה מודה בכך לעולם. גם בניו הגדולים היו מודעים לכך והם לא עשו כל מעשה לעצור את האסון. עונש המוות הינו מידתי והולם את חומרת המעשה. אך על מעשיו הרעים משלמים גם ילדיו הקטנים שלא ביצעו כל עוול. האשמה היחידה שלהם היא עובדת היותם בניו וממילא בכלל רכושו. כיצד ניתן להבין זאת? איך הרגו ישראל משפחה שלמה שחלקה חפה מכל עוול תמורת פשעו של איש אחד? משנה תוקף מקבלת תמיהה זו לאור ההלכה היהודית הכה מוכרת המתנגדת בנחרצות לענישה קולקטיבית בדמות האימרה שכבר הוזכרה 'לא יומתו אבות על בנים וכו''?

השאלה החוקתית

אלא ששאלה משפטית – חוקתית זו איננה התמיהה היחידה בפרשייה זו, שכן גם הריגתו של עכן עצמו על ידי הגורל או בעקבות הודאתו נוגדת לכאורה את חוקי התורה הדורשים מינימום רף של שני עדים כדי להרשיע אדם בדיני נפשות [על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת]? ואמנם בירושלמי מצויין שעכן גופו העלה את הטיעון הזה

לית דמשה רבינו דמיך אלא תלתין או ארבעין יומין [מאז מותו של משה עברו 30 או 40 ימים], לא כן אולפינך משה רבך על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, שרית טעי [לא כך לימדך משה רבנו שצריך לפחות 2 עדים כדי להרשיע אדם במוות? כבר התחלת לטעות!].

ואמנם ברמב"ם אנו מוצאים התייחסות לפסיקתו המחודשת לכאורה של יהושע. דבריו של הרמב"ם מצויים בכמה מקומות בספריו. הנה ציטוט מתוך פירוש המשניות למסכת סנהדרין

ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה, לפי שתורתינו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאת עצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה

בפרשנות המשפטית – העברית המאוחרת אנו מוצאים התייחסות רחבה לשאלת ההפללה העצמית ויכולתה לחייב אדם בעונש [סוגיית 'אין אדם משים עצמו רשע'], אכן בדברי הרמב"ם כאן כתובה קונספציה חדשה: המוות של עכן היה פונקציה של הוראת שעה השייכת רק לאותו זמן ולאותו מקום ואין ללמוד ולהקיש ממנה לכל סיטואציה אחרת. יהושע, מנהיג העם, קיבל מה' את הסמכות לייצר פסיקה נקודתית, ולהישען על ראיות [גורל, הודאה] שאינן קבילות בדרך כלל במשפט העברי. התנהגות זו היתה חד פעמית ואין לייצר כל אנלוגיה ממנה למקרים אחרים גם אם נראים כזהים לגמרי. הלכה דומה ואולי אפילו זהה כתובה בגמרא במסכת סנהדרין

רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך

כלומר גם אדם שעל פי חוקי המשפט ה'יבשים' פטור מכל עונש, עשוי להיענש בכל חומר הדין רק בגלל החלטתם הנקודתית של בית הדין. הרציונל העומד מאחורי הלכה זו נעוץ בהכרה כי לעתים נוצרת סיטואציה שהטיפול בה כה חיוני וקריטי ['השעה צריכה לכך'] עד שבית הדין שמבין שלפניו לא נותרה כל ברירה - נוטל לעצמו חירויות מסויימות בעוד הוא מתעלם מהלכות הנוהגות באופן הרגיל. סיטואציה כזו היתה פרשיית עכן והמעל. כפי שתיארנו, יהושע ידע שגניזת תיקו של עכן ופטירתו מעונש תתקבל יפה אולי אצל המשפטנים שיסכימו שעל פי החוק הכתוב לא ניתן לענשו, בטח לא את ילדיו שלא עשו מאומה, אך מצבו הרעוע של העם בהיבט הרוחני, סוצילוגי, מנהיגותי, יצעד לעבר פי פחת. יהושע הבין שהעם עומד בפרשת דרכים, לפני נקודת מפנה, בפני דרך חדשה, הרסנית פלגנית ושבטית, שאם לא תטופל ותמוגר באופן החריף ביותר - לא תהיה דרך חזרה. יהושע נטל את האחריות על עצמו וניפק מתחת ידו הוראת שעה חמורה וחריפה השולחת את עכן ואת כל משפחתו למוות בשריפה. 

עונש המוות החמור אם כן לא היה רק פונקציה של תגמול על מעשהו הנפשע של עכן שהוביל לנפילת 36 הלוחמים, אלא הוא היה אקט מנהיגותי, הרתאתי, שנועד בהיבט הסוציולוגי וממילא גם הרוחני לאחד את העם לקולקטיב אחד. זו הסיבה כנראה שעצמותיהם של עכן ומשפחתו כמו גם שאריות הרכוש שנשרף לא הובאו לקבורה

וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה

הגל, המצבה, שהוקמה ונותרה על ליום הזה, תשמש ללא ספק כאנדרטת זיכרון לעם שזה עתה הגיע לארצו להשלכות שעלולות לנבוע ממעשה לא מוצלח של איש אחד, אך גם להלך הרוח שהצמיח מתוכו את אותו מעשה נפשע.

 

מקורות

מסכת סנהדרין דף מג-מד

מסכת סנהדרין דף מו

מסכת יבמות דף צ

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ו

פרקי דרבי אליעזר פרק לח

רש"י

רמב"ם פירוש המשניות פרק ו ממסכת סנהדרין

משנה תורה הלכות סנהדרין פי"ח ה"ו

רד"ק

מצודות דוד

ביאור הרד"ל

ילקוט מעם לועז

 

מקורות להרחבה

כפרתו של עכן על ידי מיתתו, מסכת סנהדרין שם.

גזר דינו של עכן על פי הודאתו, הוראה לצורך שעה וכו' רמב"ם משנה תורה שם, שו"ע חו"מ סימן ב'.