הגמרא אומרת שמיום בריאת העולם לא היה אדם שקרא לקב"ה אדון אלא אברהם אבינו. למרות שהיו צדיקים לפני אברהם, היה חנוך וכן נח ושם בנו, אבל הם לא קראו להקב"ה אדון. הגם שהכירו שהקב"ה ברא את העולם והוא מלך העולם. התואר "אדון" מתאר יחס אישי שבין האדון לעבדיו המשמשים אותו. כל אותם הצדיקים לא השיגו את ההבנה שיש שייכות אישית לכל אדם ואדם עם הקב"ה, עד שבא אברהם אבינו וחידש כי בכל גדלותו ורוממותו על כל העולם, יש לקב"ה קשר עם כל אחד, והוא "האדון שלי".

כך, מבאר הרש"ר הירש את השיר אדון עולם. בחלק הראשון השיר מפליג ברוממות ה' וגדולתו: היה הוה ויהיה, אחד ואין שני וכו', ואח"כ אומרים "והוא" - האדיר והנשגב בלי ראשית ובלי תכלית - "א-לי" שעם היותו אדון העולם כולו הוא הא-ל הפרטי שלי ויש לי שייכות אישית אליו, והקטן שבקטנים יכול לפנות לאדונו בכל עת, והוא משגיח על כל העניינים והצרכים הפעוטים של כל יחיד ויחיד.

זו ההקדמה לתפילה, וזו הסיבה שלפני השינה כאשר אדם מאבד את השליטה על גופו - יש לו על מי לסמוך: "בידך אפקיד רוחי".

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ / בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא - עוד קודם שנברא העולם.

לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל / אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא - כאשר נוצרו המלאכים והאדם קראוהו מלך

וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל / לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא

וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה / וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה

וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי / לְהַמְשִׁילוֹ לְהַחְבִּירָה - אי אפשר לדמות אותו לשום דבר, ואי אפשר לשתף איזה חבר

בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית / וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה

וְהוּא אֵלִי וְחַי גּוֹאֲלִי / וְצוּר חֶבְלִי בְּיוֹם צָרָה - גם בהיותי במצב של צער הוא החוזק שנותן לי כח

וְהוּא נִסִּי וּמָנֻסִּי / מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא - הוא הדגל (נסי), והוא המפלט (מנוסי), ועונה לתפילתי (מנת כוסי, כלומר המנה שבכוס)

בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי / בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה

וְעִם רוּחִי גְוִיָּתִי / ה' לִי וְלֹא אִירָא - למרות שהגוף תלוי ברוח אפקיד אותה בידיו.

האדם יכול להגיע לתודעה ש"ה' לי ולא אירא" כתוצאה מההכרה ב"אדון עולם" שהוא "האדון הפרטי שלי". לכן מזכירים שם ה' רק בסוף הפזמון, דהיינו כאשר אנחנו מכירים למי אנחנו מתפללים, ואחר שמתבוננים בשייכות הפרטית שלנו עמו שאנו יכולים לדבר אליו.

זו ההקדמה לכל הבקשות והתפילות.

(ע"פ עיון תפילה, הרב שמעון שוואב זצ"ל)