כל העדה כולם קדושים

כל העדה כולם קדושים | אבי קלנר

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי

מובא במדרש רבה שמסמיכות הפרשה הקודמת, העוסקת במצות ציצית לפרשתנו בעניין התפלגות קרח, למדים אנו את אחת מטענות קרח כנגד משה רבנו.

קרח שמע ממשה את פרשת ודיני ציצית, קפץ ושאל: אתה לימדת שהפתיל צריך להיות צבוע בתכלת, מה הדין אם הטלית כולה תהיה צבועה בתכלת חוץ מן הפתיל? ענה לו משה: אין שום קשר בין צבע הטלית לדין הפתיל תכלת, בודאי שצריך שהפתיל יהיה צבוע תכלת, כך ציווה האלוקים. אמר לו קרח: כיצד יתכן שארבע פתילות צבועות בתכלת יפטרו אל כל הטלית, ואילו הטלית שצבועה כולה ללא הפתילות לא תפטור את עצמה?

ושוב טען קרח טענה נוספת: בית מלא בספרי תורה, האם חייב במזוזה? ענה לו משה, בוודאי שחייב, שכך ציווה האלוקים. אמר לו קרח: כל התורה 275 פרשיות אינה פוטרת את הבית, ואילו פרשה אחת שבמזוזה תפטור את כל הבית?

[בספר כלי יקר (לרבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 1550-1619) מבאר, שהשאלה בעניין המזוזה הייתה שאלתם של דתן ואבירם, רמז לכך מצאנו בפסוק "ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליהם", מרומז כאן שיצאו לחרף ולגדף ענין המזוזה שבפתח האוהל.]

רבינו בחיי מבאר שמהמשותף לשאלות אלו, יכולים אנו להבין את כוונתם. כשם שבגד תכלת יהיה פטור מציצית, וכשם שבית מלא ספרים יהיה פטור ממזוזה - כך כש"כל העדה כולם קדושים", אין צורך במנהיג.

אבל אנו נתעמק במצוות אלו, ונבין שטמונה כאן נקודה עמוקה ביותר.

שתי מצוות אלו, מזוזה וציצית, מטרתן להזכיר לאדם את קיומו של הבורא, והחיוב לקיום המצוות. בציצית נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", ואילו כשהבגד כולו עשוי תכלת אינו מזכיר מאומה. דוקא כשהפתיל בצבע תכלת, הוא שונה מהבגד וניכר השוני, רק אז ייזכר האדם שיש בורא לעולם. כמבואר במדרש שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד וכו'.

המזוזה מטרתה בנוסף לשמירה עלינו (ש-שומר ד-דלתות י-ישראל) להזכיר לנו בכניסתנו ובצאתנו מהבית שיש בורא לעולם. מי שגר בשכנותם של אנשים חוטאים יזכר בצאתו מהבית את מצות בוראו ולא יסחף אחר הסביבה. מי שגר בשכונתם של צדיקים יזכר בכניסתו לבית שבורא עולם צופה בו גם בחדרי חדרים.

אחים יקרים! אנו צריכים לדעת שלמרות שאנו חכמים ומשכילים, זקוקים אנו למנהיג שיורנו את הדרך הנכונה בהשקפה וקיום המצות. שורש הרע מתחיל במלים "הוא לא יגיד לי מה לעשות". דבר זה גורם להתרחקות מן המורשת, ליצירת חיכוכים בתוך המשפחה ולזריעת פירוד והרס בין הבעל לאשתו ובין הורים לילדיהם.

כל אחד יבחר את רבו כפי מנהג אבותיו וכך ינהג בפסקי ההלכות. אך צריך מאוד להזהר שח"ו לא נדבר ולא נפסול רבנים או קהילות אשר נוהגים בדרכם. לא נהיה כקורח ועדתו במחלוקת, אלא נברח ממחלוקת כבריחה מאש.