קרח, המורד המדברי, היה מגדולי דורו וממכובדיו. צדיק היה, גם לפי הקריטריונים של התורה, המבקרת את מעשהו האחרון. קרח האמין בכל לב במעשה המרד בראשו עמד. כאשר נקהל יחד עם 250 בחירי שבט ראובן על משה ואהרן, והטיחו בפניהם את סיסמת המהפכה העומדת בפתח:
"רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ... ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז ג)
קרח היה משוכנע שהוא משרת בפעלו זה את עמו כפי שלא שרתו מעולם. כי עתה יחזיר לו את כבודו שנשחק. בהעזתו רצה להזכיר למשה ואהרן שנטלו לעצמם את השררה, את האמיתות הפשוטות ("כל העדה, כולם קדושים"), ובכך להעמידם במקומם. זו היתה מערכה למען השוויון, הצדק והיושר.
לא היה לקרח ולעדתו שום פקפוק באמת דרכם. עד כי הסכימו בלא היסוס להתייצב למבחן המחתות שהציע להם משה - בשם ה'.
("זאת עשו, קחו לכם מחתות... ותנו בהן אש... והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש" - שם ו ז).
זה היה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו - ימות. ישרף באש הקטורת של מחתתו הוא. הם ידעו עובדה זו. ובכל זאת, התייצבו כולם בשעה היעודה, עם המחתות, בפתח אוהל מועד. אין זאת, כי האמינו במלוא מובן המילה שהאלוקים איתם.
הסוף ידוע. את קרח ומשפחתו בלעה האדמה. וכל השאר: אש יצאה... ותאכל את חמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת. (שם לה)
*
השאלה המטרידה היא: מה התחולל שם?
לפי דיווחי המדרש, היו מקיימי משמרות המחאה הללו, טובי בניו של העם ובחיריו. לא איזו כנופיה השוכנת מחוץ לחוק ומתנגשת בו, שההפתרצות לשמה היא לחם חוקם. אנשים אלו ודאי רצו משהו והאמינו בו. אולי בטאו מאוויים כמוסים של חלקים גדולים יותר של העם, שוכן המדבר.
ובכל זאת, טעו טעות חמורה. היא עלתה להם בחייהם, וזכרונם שמור לדראון עולם כמחרחרי ריב, אבות המחלוקת לכל סוגיה.
מה סימא את עיני גבורי טרגדיה זו, עד כי לא חשו שהם גולשים את התהום?
*
כדי להבין, כדי לפענח תעלומה נפשית זו, החובה לבחון את כל פרשת האיש, קרח. לבחון מן ההתחלה, לבחון בדיוק מה היה תהליך קבלת ההחלטות בלבו. זה חשוב, כי בדיקה זו היא המפתח למה שהתרחש.
אם כך נעשה, תוביל אותנו הבדיקה אל תגליות חשובות. נמצא, שתחילת הלהט המהפכני היתה הקנאה. קנאה אנושית פשוטה, שנקודה זעירה ממנה שכנה בלבו של אדם חשוב ומכובד זה, אשר היה מראשי שבט לוי, נאמן לתורה ולהנהגת משה. הוא לא היה מודע לה, והיא לא הפריעה לשגרת חייו. עד...
עד הרגע בו מונה אליפן בן עוזיאל לנשיא שבט לוי. אז, באותו רגע, נכנסה הקנאה לפעולה. היא התעוררה לחיים והחלה להכתיב. קודם גזלה את מנוחת האיש, אשר האמין כי קופח, והמשרה שנתפרה לפי מדותיו נלקחה ממנו שלא בצדק. ומן הקנאה הוביל הקו הישר אל הנרגנות, וממנה אל הבקורת השלילית וההסתה, אשר דוגמה ממנה נציג כאן:
"מה עשה קרח? כינס כל הקהל, שנאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה". והתחיל לומר להם דברי ליצנות ואומר להם:
אלמנה אחת היתה בשכונתי והיו עמה שתי נערות יתומות. והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש - אמר לה משה (דברים כב י) לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. באה לזרוע אמר לה: שדך לא תזרע כלאים. באה לקצור ולעשות ערינה, אמר לה הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.
מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות. כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיוון שילדו - בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות (דברים ט יט, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן - בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז (דברים יח ד), אמרה אין בי כח לעמוד באיש זה, הרי אני שוחטת ואוכלתן. כיוון ששחטה אותן, בא אהרן ואמר לה: תני לי זרוע לחיים וקיבה. אמרה אפילו אחרי ששחטי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם! אמר לה אהרן אם כן כולה שלי, שכך נאמר (במדבר יח יד). נטלן והלך לו והניחה בוכה, היא עם שתי בנותיה, כך עלתה לעלובה זו. כל כך הם עושים ותולים בקב"ה" (מדרש שוחר טוב - תהלים א א)
*
הרי לכם דמגוגיה בלב המדבר. תראו כיצד בנה קרח את הסיפור תוך הכרת הכוחות הפועלים על נפש ההמון. האמינות דורשת שיספר את הסיפור כסיפור אישי ("בשכונתי"). הסיטואציה חייבת לסחוט דמעות מעצם מהותה - אלמנה ושתי יתומות. היא חייבת גם להסתיר כל פרט לא רצוי שיפריע למטרות שהוצבו (כמו למשל, במקרה שלנו, שבניגוד לתמונת הזוועה שצויירה, נתונה דאגת התורה דוקא לאלמנה ויתום: "לא תחבול בגד אלמנה" (דברים כב יז) "כל אלמנה ויתום לא תענון" ועוד) ולבסוף, כאשר קהל השומעים כבר נסער, בא משפט ההשמצה: "כך הם עושים ותולים בקב"ה". כלומר, החוק בסדר. רק הרבנים, סליחה, משה ואהרן סילפו אותו לצרכיהם האנוכיים.
נשמע מוכר, נכון?
ואז בשלב כלשהו של נרגנות והסתה זו, מתגבשת האידיאולוגיה. נוצרת השיטה. הדוגלים בה נתחילים להאמין בכוונותיהם הטהורות. חלקי האופוזיציה מתלכדים ומשמרות המחאה מקיפות את אהל משה ואהרן בסיסמת השוויון.
והכל בגלל מינוי קטן. מינוי שלפני זמן רב לא מצא חן בעיני הנהיג עתה את ההתקוממות.
כך הובילה מידת הקנאה, עליה נאמר שבכוחה להוציא את האדם מן העולם - את קורח ועדתו לאבדנם. כוחה ההורס הוא רב עוצמה. היא מסוגלת לסמא את עיני הנשלט על ידה, לבהיאו להאמין בכנות באמיתות שיצר, לחסום בפניו כל דרכי נסיגה, ולהורידו שאולה.
מאז ועד היום.
דע את יהדותך, מעריב, 30.6.78
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...