האם קרח ועדתו היו בבחינת "נועדים על ה"'? האם התכוונו למרוד בה', באופן מוצהר? לכאורה לא השתמע מדבריהם כל רמז לכך. הלא הם לא התרעמו אלא על משה רבנו, שכביכול לקח לעצמו ולאחיו את השררה, שלא על פי צווי ה'. כיצד אפשר היה להטיח כנגדם האשמה זו?

 

יותר מזה - בהמשך הפרשה מתברר, שעיקר החטא של קרח ועדתו לא היה מה שמרדו במשה ואהרן, אלא במה שכפרו בה', שהרי כך אמר משה: "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ... וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'". ושוב נשאלת השאלה - הלא בסך הכל לא ביקשו אלא לעשות מריבה עם משה ואהרן?

 

המפתח להבנת הפרשה טמון במילה הראשונה, שהטיח משה רבנו כלפי המורדים: "בקר - וידע ה' את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו". "ומדרשו, בקר - אמר לו משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כך תוכלו לבטל את זו" (רש"י). מאמר זה טעון ביאור, מדוע דומה טענתו של קרח למי שמבקש להפוך בוקר לערב? וכי רצה לשנות סדרי בראשית, כשדרש כהונה לעצמו?

 

אך באמת, גם אם קרח לא אמר זאת במילים מפורשות, מכל מקום מתחת למעטה ה"פוליטי" שבו כיסה את דבריו, הסתתרה לא פחות מאשר כפירה מוחלטת בבריאת העולם. אילו היה קרח בא ואומר: לא בחר ה' במשה ואהרן, אלא באחרים, אזי לא היתה טענה זו כפירה בעיקר, אלא כפירה בנבואתו של משה רבנו. אבל קרח לא אמר זאת. 

 

הוא אמר: כי כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'! קרח כפר בעצם האפשרות של בחירת נביא וכהן מתוך עם ה'. לא יתכן, שיהיה אחד נבחר על ידי הקב"ה לעמוד מעל כולם, כי כולם קדושים, וממילא - אינכם אלא מתנשאים, מתוך רצון של שררה.

 

אחד מיסודותיה החשובים של ההשקפה התורנית הוא כח ההבדלה. בצאת השבת אומרים אנו: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". מדוע כורכים אנו ביחד את כל ההבדלות הללו? הלא רק בקדושת השבת אנו עסוקים, ומה עניינם של שאר ההבדלות כאן?

 

ברם, ענין ההבדלה אינו רק "ברכת פרידה" מהשבת היוצאת. יש בו ערך חשוב כשלעצמו, שהוא משותף לכל ההבדלות. עצם קיומו של כח ההבדלה מהווה עדות לכך שיש בורא לעולם, שיש בעל הבית. כיצד? נתאר לנו, שעובד במפעל מסוים יאמר למי שממונה עליו: "אל תאמר לי מה לעשות! באיזו זכות אתה מתנשא עלי? האם אתה חכם יותר ממני? כולנו שווים בפני החוק!"... אין ספק, שגם אם המנהל הוא טיפש גמור, וגם אם כולם שוים, מכל מקום אין בטענת העובד ולא כלום. אילו המפעל היה הפקר, הוא היה צודק. אבל יש לו בעל הבית, והוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. אם החליט בעל הבית לבחור בטיפש כמנהל, הרי זו זכותו המלאה. ומי שכופר בסמכותו של המנהל, כאילו אומר: אין כאן בעל הבית!

 

לכן, עצם קיומו של כח ההבדלה, מהוה עדות על בריאת העולם. מי שמאמין שיש בורא עולם, מאמין בהכרח גם בזכותו ליצור דירוגים, ולחלק את התפקידים כרצונו. מי שאומר שאין לקודש עדיפות על החול, שאין לישראל עדיפות על עמי העולם, משום ש"כולם שווים", "כולם בני אדם", ככל שזה נשמע "אנושי", "הומאני", הרי הוא כופר בבריאת העולם בכלל. רק מי שכופר בבורא עולם, מסוגל להשוות את האדם לשאר בעלי החיים. 

 

משה רבנו ירד לסוף דעתו של קרח. כלפי חוץ, כאילו בא בטענות של "קדושה", הוא העמיד פנים כדואג לקדושת עם ישראל. אבל לאמיתו של דבר, מה שעמד מאחורי טיעון זה - שיטת השיוויוניות - היה כפירה בעיקר, כפירה בבורא עולן. "וידעתם, כי ניאצו אנשים האלה את ה'"!

 

ולכן מובן מאד, שהעונש של קרח ועדתו היה - "ואם בריאה יברא ה'". יש כאן מדה כנגד מדה, אם הוא כפר בבריאת העולם, בא הקב"ה וברא בריאה מיוחדת כדי להכחיד אותו מן העולם. שום מרכיב טבעי לא היה מעורב בעונשו של קרח. לא מחלה, לא גסיסה, ולא מוות טבעי. סופו של קרח העיד עליו כאלף עדים: יש בעל הבית בעולם!

 

(ע"פ כלי יקר)