קשה להבין בפרשתנו כיצד בנ"י לא לומדים לקח, לאחר שקורח עירער על משרות משה ואהרון ונבלע באדמה יחד עם דתן ואבירם, ו250 השרופים בניסוי המחתות, כיצד בנ"י יכולים לומר למשה ואהרון אתם המיתם את עם ה'?

 

בעקבות זאת הם שוב מקבלים מכה, את המגפה. ולאחר המגפה איזה צורך יש בנסיון המטות? 

 

השלב האחרון בתהליך הברור עם ישראל בוכה האם תמנו לגווע, אבל בכי זה לא מביא מכה.

 

כבר ממבט כללי על הפרשה אנו שמים לב שישנו פה תהליך למידה, שעם ישראל עובר בפרשה. 

 

הטענה שממנה מתחיל התהליך "מדוע תתנשאו", קורח ועדתו רוצים לבטל את הפרשי המעמדות באומה. כמוהם עוד קמו כמה אנשים נוספים במשך ההיסטוריה עם טענות דומות.

 

כדאי לשים לב שדוקא כשרוצים לבטל את המעמדות מגיעים לפירוד בתוך העם, לעומת זאת המעמדות מאפשרים חיבור מסודר בין כל חלקי האומה.

אפשר לראות תפיסה זו בבריאת העולם בעשרה מאמרות, המאפשרת לראות את הסדר בעולם, את הקישור של הנבראים לבורא, כך דווקא במבנה של העם מסביב לשבט לוי מושגת אחדות ויכולת קיום לאומה.

 

הדבר נרמז בדברי קורח ועדתו באומרם "כי כל העדה כולם קדושים" הרי היו צריכים לומר כל העדה כולה קדושה, אבל אכן דרכם מאבדת את מעלת העדה כולה קדושה, הם הפכו את העדה לאוסף של פרטים, כי אין כח מאחד בשיטתם. העונש שהם קיבלו הראה שאפילו בתוך עדת קורח יש הפרש מעמדות, לא דומה קורח לדתן ואבירם, ולא דומים הם ל250 מקריבי הקטורת, ולא רק שיש דרגות מעל לכלל ישראל, יש גם דרגה מתחת להם, בתוך האדמה.

 

אבל כאן לכאורה העונש לא השיג את ייעודו, שהרי מיד באה טענה של ישראל, אישית כנגד משה ואהרון, שהם גרמו למות האנשים. העם הסיק מהסוף הטראגי של עדת קורח, שיש למשה ואהרון כוח חזק מאוד, ולכאורה העם צודק בטענתו, הרי משה פונה אל השם ומבקש ממנו "אל תפן אל מנחתם", אתה הפעלת את הכוחות שלך נגדם ולכן הם חטפו.

 

למה לא ניצלתם את כשרונותיכם לעורר עליהם רחמים. בגמרא מובא שתלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול. לכן אם הייתם מוחלים על כבודכם ה' לא היה מעניש אותם.

 

אבל באמת אנו רואים שמשה כן מחל על כבודו, וניסה בכל דרך להניא אותם מדרכם, בפסוק י"ב "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם..." אומר רש"י מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, למדנו מפה לימוד גדול כיצד נכון לטפל במחלוקות, לא להסתגר במקומנו אלא להזמין את הצד השני לשיחה. רק כאשר משה לא מצליח להציל אותם מהמכה, הוא משנה את המיקוד שלו לשאר העם, להציל אותו מהיסחפות לתוך השיטפון, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף".

 

מהמבט של משה רבנו הרי ברור שהערעור על הכהונה וההנהגה שלו, הינה מרידה בריבונו של עולם, לא כבודו של משה עומד כנגדם לשטן, אלא כל התורה כולה, ולכן הוא אומר "בה' אל תמרודו".

 

אם נאמר שהטענה כנגד משה "אתם המיתם את עם ה'" מתייחסת למות המאתיים וחמישים מקריבי קטורת, שאם הייתם נותנים להם עצה אחרת הם לא היו מתים, כדברי הרמב"ן שהם כבר קיבלו שאהרון הכהן נבחר על ידי ה', אבל רצו לשרת בקודש כמו שבט לוי בתור בכורים, ואם אתם הייתם נותנים להם תפקיד המתאים לשבט לוי הם לא היו מתים.

 

המגפה שבאה בעקבות הטענה שלהם, הראתה לישראל שקטורת יכולה גם להציל ממות, אפילו קטורת שאינה של קורבן התמיד, לכן אם הקטורת של ה250 הייתה רצויה בעיני ה' הם לא היו נשרפים. מעבר לכך המכה הראתה להם שדווקא משה ואהרון הם המסנגרים על ישראל והמצילים אותם ואילו ריבונו של עולם ההורג. (כמובן שה' הוא הנותן למשה ואהרון את האפשרות להציל).

 

בשלב הניסוי עם המטות, כבר מתחיל שלב המתקה, ראשית המדרגות הם מכח ה', לא רק משה ואהרון גם שבט לוי נבחר ע"י ה' לשרת בקודש, לתווך בין ישראל לכהנים, שנית מגמת ההיררכיה אינה התעמרות בפשוטי העם, אלא ההצמחה שלהם, הפריחה שלהם ועשית פירות, גם המשכן בשלב זה מתגלה כמקום חיים וצמיחה ולא חלילה שטח אש.

 

וכאשר עם ישראל פונה בהכנעה, אמנם בפחד ובוכה "הן תמנו אבדנו..." הוא משלים את תהליך הלמידה שלו, אכן אנו צריכים מתווכים ביננו לבין ה', בית המקדש הוא מקום מסוכן אבל גם מקום חבור לשכינה, קבלת חיים וכפרת חטא. שבט לוי צריך לשאת את עוון העם ולא להפך, אז אנו צריכים להודות להם שהם מאפשרים לנו להחשף לשכינה מבלי להשרף, שהם מחברים אותנו לעדה קדושה.

 

גם אומות העולם יצטרכו לעבור את הלימוד ביחס לעם ישראל, להבין שבחירתו הינה אלוקית, שמטרתה לטובת האומות כולם, שאין בלאומיות הישראלית מרכיבי שנאה לאומות, שכל התבדלותנו מהם היתה לטוב. לנו ולהם, שבית מקדשנו יהיה לאור עולם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:

(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: (ישעיהו ב)

 

שבת שלום